אינקויזיציה ישראלית

המרכז הישראלי לרדיפת כתות מנצל יש לומר ביעילות לא מעטה תכונה מאוד בסיסית שטבועה בכל אחד מאתנו. וזה הצורך להלשין, לרכל ולהתלונן על כל אדם שאנו תולים בעצם קיומו ובאורחות חייו את האשם באומללותנו שלנו. ואת מי בעיקר אנו נוהגים להעלות על המוקד? כמובן, את בני משפחתנו הקרובים ביותר. בדרך כלל אנו עושים זאת מול הפסיכולוג שמשמש כמאין קברות צדיקים בעטיפה מודרנית (בלי לזלזל לא באלו ולא בזה). ומה עושים במרכז לרדיפת כתות? נכון, בדיוק את אותו הדבר, באים לחסל חשבונות עם בני משפחה. רק שכאן חוץ מזה שזה לא עולה שלוש מאות שקל לשעה גם אין שום פיקוח מקצועי או אתי מטעם המדינה ששמה מתנוסס בגאון במיתוג של השריד המאובן הזה של האינקוויזיציה האכזרית שרדפה יהודים רק משום היותם. בואו ניקח לדוגמה את הכת שהיה עליה הכי קונצנזוס במכונת התעמולה התקשורתית, הכת של גואל רצון. אינספור מילים נכתבו בעיתונות ואינספור כתבות טלוויזיה שודרו על אותן נשים 'אומללות' שנלכדו באותה כת. וייתכן שנאמרו גם הרבה דברים נכונים, אבל כמו שאומרים ב 'מצב האומה'…. "כן, אבל…" אף אחד לא טרח לספר לנו מאיזה בתים, מאיזה משפחות, מאיזה הורים ומאיזה אחים ברחו אותן נשים. אופס. איני יודע אם הן היו מאושרות או אומללות בחייהן עם גואל, אבל אני משוכנע שאת ההתעללות הנפשית ואף המינית הן חוו הרבה לפני שהכירו אותו. אבל המרכז הישראלי לרדיפת כתות, שהוא שלוחה של הכת החרדית בתחפושת חילונית רודף למעשה כל דבר שזז: שלושה תימהונים יתקבצו יחדיו ללמוד מסורות זן בגליל – הוא ירדוף אותם. קבוצה של חובבי שירה אינדיאנית יתאספו סביב מדורה בנגב במקום להיות זומבים מול הטלוויזיה – הוא ירדוף אותם. כל דבר, בין אם זה תנועות עולמיות אדירות כמו האימאן, עדי יהווה, המדיטציה והסיינטולוגיה, ובין אם זה זרמים לא אורתודוקסיים ביהדות כמו הקבלה – לכולם הוא ימרר את החיים.

ולכאן הגיעה גורו פנינה שפיגל, עם רשימות שחורות של בני משפחה של אלו שהעזו להפנות את גבם לכת ההרסנית שלה, ביודעה היטב שהמכונה המשומנת של המרכז כבר תעשה בשבילה את מלאכת הוידוי, הקטלוג, ההלשנה, גזר הדין והבגידה. והכול בחסות הממסד.

המרכז הישראלי לרדיפת כתות

אל המשרד הקטן והמטונף של המרכז הישראלי לרדיפת כתות הגיעו שני הקושרים באישון לילה. המרכז עצמו על אף שמו הממסדי ממלכתי לא היה יותר מאשר עסק להלבנת כספים בבעלותו של מיליונר חרדי, שהחזיק שם דרך קבע גלריה מתחלפת של צ'יצ'וליניות חילוניות שהצניעות וערכי המוסר מהן והלאה והיו אמונות על מלאכת הפיתוי של מוסדות ציבור, כלי התקשורת ושאר משועממים. לבעלים של המרכז, רמי פלר, שנמנה אל הכת החרדית, תמיד הייתה משיכה פרוורטית לסטרא-אחרא. ובין ספרי הקודש שפיארו את ביתו כמחויב לפי משקל הוא לא הסתיר את גאוותו מהספרייה הענפה שאסף בשקידה של כתבים וספרים של ועל כתות וקבוצות שונות שהעבירו בו ריגוש פרוורטי בהסתרת טפח וגילוי טפחיים של האמת החצופה המסתתרת בתוכם.

שני הקושרים היו מיודעינו, הגורו פנינה שפיגל שבמסווה של קליניקה לדיקור סיני היא מקיימת את הכת האלימה והמסוכנת ביותר בארץ, ועוזרה הנאמן, או יותר נכון משרתה הנקלה ושטוף המוח עו"ד אורי דניאל, אנס סדרתי פסיכופת וארכי פושע בזכות עצמו. ולשם מה בעלת אשראם מפואר שלמרותה סרים חסידים שוטים לרוב, ובעל הבית של משרד עורכי דין מפואר לא פחות שחובק עולם בעסקאותיו המפוקפקות, לשם מה הם חיתתו את רגליהם לאותו משרד עלוב ברמת-גן כגנבים בלילה? לא בשביל להירשם שם ככת מסוכנת, אל תצחיקו אותם, חוש ההומור שלו שמור רק למעשי סדיזם השפלה והתעללות, והיא מעולם לא העלתה בדל צחוק על שפתיה הדקות על אף שניחנה ביכולת חיקוי יוצאת דופן. מעשה בגידה איום ונורא הנחה את מעשיהם, הם תכננו לטפול האשמות, לרקום הלשנות, ולהמציא בדיות, כנגד אלו שראו את הפנים האמיתיות של כת שטנית זו, מתי מעט של ברי מזל שהתרחקו מאותה כת והחליטו מתוך רצון חופשי לחיות את חייהם מחוץ להשפעתם ההרסנית של אותם שני דמונים – דיגמי ומדמון.

כמו לטאה שתופסת זבוב

כל חייו חלם להיות אחד מאבירי השולחן העגול. ויום אחד באורח פלא החלום התגשם. מהמסדרונות האפרוריים של עיריית תל-אביב הוא נחת הישר אל קמלוט. ממש מסע בזמן, או בחלל, ולא אל הררי פרו הנישאים או אל מדבריות מקסיקו הקסומים או לאגמי סקוטלנד הערפיליים, אלא כאן ממש מעבר לכביש קיבלה את פניו בחיבוק ידיים ממלכה עתיקה מעבר לכל דמיון. וצחוק הגורל שדווקא המכשפה הזקנה היא זו שהראתה לו את הנתיב הנסתר, והוא כהרגלו גמל לה בכפיות טובה וניצל את החרב שקיבל בהשאלה כדי לרדוף אותה ולמרר את חייה. מהר מאוד הוא מיתג את עצמו כראשון האבירים, הוא היה הלוחם והמגן בימים, והמשורר הרומנטיקן בלילות. הושיבו אותו בראש השולחן, גמלו לו בכל טוב הארץ, צחקו לבדיחותיו, מחאו כף לשיריו, ולקחו אותו למסעות מופלאים מעבר לים. רק סוד אחד הוא מעולם לא תפש, שלא הוא מגן על המקום אלא המקום מגן עליו, שאין הוא משרה מכישרונו ומחינו ומקסמו, אלא המקום משרה עליו ומעניק לו את כל אותו הטוב השמחה והשפע שייחס לעצמו. אכן, הוא שכח מי הוא היה לפני כן ומהיכן הוא בא, פרט מצער לגבי מישהו שבנה קריירה על תיוק ואיסוף עובדות ופרטים מהעבר, כמו שודד קברים שמתעלם מקללת הפרעונים. וכשהתחושה שהוא נעלה ומורם מעם גדשה את כולו הוא קם ועזב את השולחן מבלי שידע שכל מה שקיבל נותר מאחוריו. זמן לא רב אחר כך גם המכשפה גורשה, לאחר שהגדישה את הסאה, ובמר ליבה חיפשה נקמה. ובתור תחנה ראשונה במסעה אל האבדון היא נכנסה אל משרדו המפואר וסגרה איתו חשבון אכזר. איש לא יודע מה קרה שם ביניהם, אך מהיכרות עם שיטותיה לא קשה לדמיין, דבר אחד ברור, כשהיא יצאה משם הוא כבר לא היה אותו אביר שצפה לעצמו גדולות, אלא עוד כלבלב קשור ברצועה, אחד מני רבים שהיא נהגה לאסוף אל הכת שלה כמו פטריות רעילות שנזרקות אל השיקוי. ואת זה עו"ד דניאל בהחלט לא צפה, באיזו קלות היא תשתלט עליו ותהרוס את נשמתו, אייך תהפוך אותו לכלי שרת לטירופה. אותה פנינה שפיגל "התימנייה" הקטנה שהוא רק בז לה כל השנים לכדה אותו כמו שלטאה בולעת זבוב באותו יום נמהר שבחר בבגידה.

השטן ודביבוניתה

השטן החליט לקפוץ לביקור בארץ, להתהלך בין האנשים, לשבות לבבות, לאסוף מעריצים.

"הפעם אני חייב להפתיע, להביא אותה בדמות שאין הם מצפים," שרק לעצמו בעליזות שטנית בעת שנכנס למרתף ההלבשה. על הקולבים היו תלויים אינקוויזיטורים אכזריים, שונאי אדם במסווה של מנהיגי דת, קציני SS לצד קאפואים, כולם מרופטים ומעלים אבק מרוב שימוש חוזר. השטן נאנח בערגה בעת שהעביר את טלפיו על הפנים המעונות שמכרו את נשמתם, הוא אסף כמה סמרטוטים וציווה מעוזריו לתפור לו משהו שיהיה דומה ככל האפשר לאשה. זאת לא הייתה מלאכה קלה, חסרו לו כמה אביזרים חיוניים, כמו תחת מעוגל וציצים נאים, דבר שהבעיר את חמתו עוד יותר על שהיופי הנשי היה שייך לשנוא נפשו אלוהים. לבסוף יצא לו משהו שיכול לעבוד עם תוספת נכבדה של כישוף, אמנם טלאי על טלאי, והתפרים עקומים, מין אוסף של גבשושיות ושקעים, אבל זה צריך להספיק, בכל זאת האנשים הם בורים ועיוורים. הדמות הייתה שדופה, קולה מלחשש ודקיק, מגעה מלטף, כמו פרודיה גרוטסקית של חיקוי ופיתוי. נכנס השטן בקושי לעטיפה החדשה, כשעוזריו השדים נאבקים להדק אותה אל גופו הגרמי לבל תתפקע ומזהירים אותו שיתנועע "בעדינות". רק את אצבעות רגליו לא הצליח להסתיר ולכן הקפיד לכסותם כל הימים ולגרוב גרביים גם כשהוא נועל סנדלים. וגם הבל הפה נשאר מסריח נורא, ולא עזרו כל השיקויים, אבל הוא ידע שהאנשים הולכים שולל אחרי מילים שמשתקות אצלם כל מחשבה והוא רשם לעצמו כמשימה ראשונה לאסוף כמה שיותר ביטויים, מכל הבא ליד, לא חשוב הסדר וההקשר העיקר שייצרו אצל השומע את הריק הזה שבין הפחד לציפייה למחמאה. לבסוף בחר גם שם כחלק מההטעיה, "שמי פנינה" דקלם לעצמו, מתרגל את הקול המאנפף, ומייד ידע, בעת שהביט במראה, שהוא חייב להוסיף גם איזה "שפיגל" ורצוי עם תואר אצולה, הייתה לו מין תכונה שטנית כזאת להתבייש במוצא, כי רק אצל מדמון התפנה מקום והוא כבר היה חייב לעלות אל האדמה.

משפחה

ישנן מילים שהן כה טעונות שכשהן נאמרות אז אנו, נזר הבריאה, נכנסים מייד לקומה ומאבדים כל דעת ומחשבה חופשית, כאבן שאין לה הופכין. מילה כזאת היא משפחה. פנינה שפיגל במצוות שולחיה מיטיבה לנצל חולשות אנוש אלו ומצליחה להעביר אנשים רבים על דעתם בעזרת אותן מנטרות משתקות. מדהים אייך אותה אחת שמעולם לא חוותה חום ואהבה משפחתיים ולו גם ברמה הכי בנאלית, הן בבית הוריה והן כאישה נשואה, מצליחה לסמא את עיניהם של אנשי משפט ומקצוע, ואף אחד לא עוצר וצועק: "הלו, על מה את בדיוק מדברת?!" במו ידיה במסווה של "קדושת המשפחה" היא אחראית לפירוק ולסכסוך במשפחות רבות. משמגיע אליה מטופל למטרת דיקור סיני לכאורה, היא מייד שולחת קורים אל כל בני משפחתו ולוכדת אותם בעיסה פרוורטית בצורה המזכירה את הקינים הדביקים בסרט "הנוסע השמיני".

במשפחה אחת כזאת מני רבות היא אחראית לזרוז מותו של האבא שחלה בסרטן, מתוך זה שהמליצה לו על מאכלים אסורים שהאיצו את מחלתו, כמו כל "הידע" אותו היא גונבת ממקורות שונים ועושה בו שימוש מסוכן וחסר אחריות. משסר האב מדרכה הפכה את עצמה פנינה לראש המשפחה והשתלטה כליל על האם והבת שנותרו לבדן והפכו לנתינות הנתונות לשליטתה המוחלטת בכת ההרסנית שיצרה. הבת במאמצים רבים שנמשכו שנים הצליחה להימלט מציפורניה של הגורו האימתנית וניסתה לשקם את חייה. אך פנינה לא סלחה על הנטישה והגבירה את אחיזתה באם עד שגרמה לה להפנות עורף לבתה שלה. אותה אם, אישה עשירה מאוד, במצוותה של פנינה מנעה כל עזרה ותמיכה מבתה, בדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר שאמורים להתקיים בין אם לבת, במשפחה. האם העשירה הכריזה חרם כלכלי על הבת שהעזה לצאת לחופשי, לא עזרה לה לקנות חיתולים לתינוק, אוכל, בגדים, גן ילדים, בכלום לא תמכה, מתוך כוונה להרעיב ולמרר את חייה של הבת עד שזו בלית ברירה תשוב להיות תחת השפעת הכת ולו גם דרך אמה שהפכה לחסידה מוחלטת בשרות הרוע.

פסוקי השטן

דמות מעוותת רצה בין הדפים, מלקטת אותיות אל שק אפלולי התלוי כמו גיבנת על גבה.

אוספת ומלקטת, גונבת מפה, לוקחת משם, מכל הבא ליד, כאוכל נבלות המנקר את השיירים מהשולחן.

המסובים מזמן פנו לדרך חדשה, והיא שכוחה ועזובה נשארה לבדה בעולם קפוא ללא תמורה ושינוי, מנסה להאכיל בלחם העוני את השדים הגוועים מרעב שתלויים על הזיותיה, מתאמצים לשווא לינוק משקיות שדיה הריקות. רק פיה עוד נפתח ונסגר כמו צדפה מרוקנת המתיזה קצף מבין שפתיים סדוקות, כמו זועמת על השחפים במעופם אל עבר איים פלאיים, הרחק מצחנת הפנינה שהצטמקה והשחירה.

במר ליבה היא זועקת שוב ושוב את אותם פסוקים שחלף זמנם, ורק כמה כלבים משוטטים חוזרים מבלי דעת על דברי הבלע בהד נביחותיהם. גלי הים שטפו את תביעותיה בחול הטובעני מזה עידנים, אך כת עוזריה עודם מהדסים בהיכל "הצדק" כעורבים שחורי גלימה, מקרקרים בחמדנות, מקוריהם המחוטטים לא בוחלים בשום טרפה. אפילו את שירת המלאכים ניסו לרתום למזימתם בהשמיעם אותה, אך היא נותרה צחורה וטהורה כביום היוולדה, רבב לשלשת לא הכתים אותה, והרבה אחרי שהקלגסים נשכחו מכל לב בעבר מת, נותרה רק אותה מנגינה מהדהדת לנצח בין הכתלים שזכו לשמוע את קולה.

המדריך לזיהוי פסיכופתים

אין צורך שיוכח שבן-אדם הוא אנס סדרתי או גנב מקצועי בנפתוליה של מערכת חוק ומשפט מסורבלת ואטומה בשביל להבין שמדובר בפסיכופת מסוכן. פעמוני האזהרה מצלצלים מראש המגדל וכל איש חוק או שופט שעיניו בראשו חובתו המוסרית היא לשים קץ למשחק המרושע שפגע באנשים כה רבים באופן שלא ניתן לפצותו והסב הנאה סדיסטית לפסיכופת בלבד. והסימנים בדרך כלל צועקים בפשטותם והם כה אבסורדיים בחוסר האנושיות המנחה את מעשיו של הפסיכופת כנגד אנשים תמימים הנקלעים אל דרכו כולל הקרובים אליו ביותר. הנה דוגמה אחת מני רבות:

עו"ד אורי דניאל המחזיק במשרד מפואר החל את דרכו כפקיד שומה קטן בעיריית ת"א. בשנות חייו המוקדמות הוא לא חווה בלשון המעטה את העושר החומרי והאושר הנפשי שקרצו אליו מעבר לגבולות המצוקה והעליבות המשפחתית והחברתית שהייתה כל עולמו. במסגרת עבודתו הוא פגש אנשים שונים שייצגו בשבילו את כל שאיפותיו וחלומותיו. תארו לכם בן-אדם שכל חוויותיו מסתכמות בקובה וסביח נחשף לפתע דרך לקוחות נדיבים לחוויות חושניות שלא ידע על קיומן. מסעדות יוקרה, יינות ומשקאות משובחים, נסיעות אטרקטיביות לחו"ל, אומנות, תרבות, השכלה, ובעיקר המון שמחה ואהבה חסרי גבולות ונטולות אינטרסים – בכל אלו הוליכו אותו צעד צעד אותם אנשים שהיטיבו עמו ושיתפו אותו באורחות חייהם, אורח חיים מעניק ונותן אותו קיימו מעצם טבעם לפני ואחרי שפתחו את ביתם בפני אותו אביון עלוב חסר מצפון.

אך לפסיכופת תמיד יש תוכנית אפלה וסדורה המנחה את מזימותיו שמוסתרות עמוק תחת מעטה של נחמדות קלילה והתחנחנות פתלתלה. בבוא הרגע המתאים הוא מנחית את גרזנו ותובע לעצמו חיים שאינם שלו, שמלכתחילה לא היו, ושלעולם גם לא יהיו. פתאום מוצאים את עצמם אותם אנשים טובים קורבנות לתביעה הזויה המנסה לנשל אותם מחייהם שלהם, מהגדרתם את עצמם, ומכל שבחרו ואהבו להיות. הנה הוא תובע מהם את חשבון ההוצאות על הארוחות שסעדו יחדיו, על המשקאות שמזגו לכוסותיו, על הטיסות שלקחו אותו איתם, על העטים הנובעים שהכירו לו את קיומם, על חפצי האומנות שעינו צדה בביתם, את כל שבנו והקימו בעמל כפם לעולם לא לרווחתם האישית אלא לטובת הכלל, את כל זה הוא מבקש לגזול ללא רחם לסיפוק תאוותיו הפסיפותיות.

עד שלא יקומו שופטי אמת וצדק בירושליים אנוסים כולנו לשאת את הצלב, והפסיכופת הבוגדני שישב אל שולחננו הוא זר הקוצים האכזרי המקיז ושותה את דמנו.

חתונת הדמים

מהו הדבק שכרך את גורלם של עו"ד אורי דניאל וגורו פנינה שפיגל יחדיו?

אולי זוהי הריקנות האינסופית שמילאה כל פינה בגוף המרוקן, הידיעה המשותפת לשניהם שכל יום נוסף הוא רק עוד צעד מיוסר בחיים חסרי תכלית. סמנני הכת שאספו בשקדנות כמו אוסף פרפרים משופדים במחטים עטפו אותם ברשת של קושרים. הוא קיעקע את גופו בפנטאזיות חולניות והיא מלאת זעם על היעדר הקעקועים כמו ידעה מראש שאיש לא ישמח לראותם. שניהם שינו את שמותיהם בניסיון נואל להסוות את מוצאם, היא ממדמון התימנית לשפיגל האריסטוקראטית הבריטית, והוא מדיגמי העיראקי מהמעברה לדניאל שנכסף לבורגנות אשכנזית הזויה. שניהם חוו התעללות בילדותם מבני משפחה קרובים גדולים וסמכותיים, ושניהם הפכו לאנשי משפחה מתעללים בנשים חסרות הגנה. האם אלו הכיסופים להיות אישה יפה ומפתה טרדו אותם בחלומות ביעותים ומכאן השנאה המשותפת לכל מה שיפה ונאהב. יש להם חיבה משותפת למעטפות של כסף, הוא מלקוחות תמימים, והיא ממטופלים אומללים. לכל אחד מהם ישנה כת מאמינים עיוורים אותה הם מביאים כנדוניה לחתונת הדמים, והם מגדלים יחדיו ילד משותף, עורך דין צעיר שמגלם את התכונות של שני הוריו, היא שולטת על חלציו ועל מחשבותיו, והוא מנחה אותו במעשיו הנפשעים.

בית

לראשונה בחייו הוא חווה חמימות משפחתית. זאת הייתה תחושה חדשה בשבילו ושפע האפשרויות שנפתחו בפניו הטריף אותו ממש. זאת הייתה חגיגה. לכל החושים. פתאום ערבי שישי קיבלו משמעות חדשה  שמעולם לא הכיר. שולחן מכוסה מפה וערוך בשפע ובכל טוב. נרות שבת מפיצים אור רך, חלה שבוצעים ביד ומחלקים בין כל המסובים, מיני מטעמים עשויים בטוב טעם ומוגשים בטקסיות מענגת. מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח, בישול ביתי ברמה של מסעדה מכוכבת. יינות משובחים שנמזגו ברוחב לב ועודדו אותו לחוות את טעמם. מי בכלל דמיין שככה חיים. הוא למד נימוסי שולחן וכל מיני מנהגים וטקסים שהוא החליק לתוכם בקלילות כמו טבעית, כמו שחקן במחזה שכה היטיב לשנן את התפקיד. זה היה מקום שעבד על ריתמוס כה שונה, על עדינות ושמחה פשוטה. כאן העריכו תכונות כמו שובבות ויכולת שיחה והקשבה, וזה מצא חן בעיניו. פתאום נמצא מי שעודד אותו לצחוק, לשיר, לגלות את צפונות ליבו. תמיד הושיבו אותו ליד ראש השולחן, החשיבו את דעותיו וצחקו לבדיחותיו. גן-עדן ממש. וכל זה ממש פה, מעבר לכביש, בתוך עולם שהוא היה רגיל שצריך לתחמן, לנשוך ולשרוט בכדי להשיג משהו.

והכי חשוב נתנו בו אמון. רצו את חברתו ושתפו אותו בכל. אולי אפילו היה איזה רגע שהכול היה יכול להיות שונה. מין צומת דרכים שיוצאת ממנה דרך מרוצפת באבנים טובות שככל שאתה צועד בה אתה רק מתחזק. אם רק היה מנתק את אותם קורים דביקים שקשרו אותו למרתפים של ילדות רחוקה, של חיים קודמים. הרעיפו עליו אהבה, הזמינו אותו למסעדות טובות שמעולם לא הכיר, הראו לו עולם, חגגו לו ימי הולדת וקנו לו מתנות יקרות ערך. מי פילל. אצל אביו ואמו ואחיו הוא היה רגיל להיאבק על המגיע לו, או לשקוע במציאות קפואה שרק הפנטזיות שטיפח היוו לו מקלט.

אם רק היה לומד מהנחשים שגידל בשקדנות את אומנות השלת העור וההתחדשות, אך במקום זה הוא העריץ בהם את שיני הארס ויכולת החמקמקות המתפתלת.

 הוא לא סבל את אשתו הראשונה. ולמרות זאת ערך חתונה מפוארת, לפי הספר, עם מוזמנים לרוב, D.J וצלם חתונות. היא בכלל לא הייתה האישיו. והבית שאליו נשא את תשוקותיו לא היה ביתם. היה זה בית הוריה, שם הוא הפיק את ההצגה. שם היה הכסף שהוציא מהם בעורמה בכדי לממן את לימודי המשפטים. וכשהגשים את מטרותיו, טרק את כל הדלתות והמשיך בנתיב הכה ברור בו בחר. ישנם עוד בתים רבים בשכונה, מלאים באוצרות לרוב, ושדלתם פתוחה ללא חשד וחשש.

אפילו את סיפור הבגידה הלביש עו"ד אורי דניאל בתחכום רב על אותה אישה ראשונה שחלקה עמו את חייה ואותה עזב באבחת חרב. וספק רב אם היא ומשפחתה בכלל מודעים את מי הכניסו אל ביתם.

האפוטרופוס

חלק ב

כוונת הנפטר

עו"ד אורי דניאל ניגש למלאכה במרץ רב. הוא הצליח להשיג את כל כספי הביטוח שהיו זכאים להם רווית ובנה, לאחר שבעלה לשעבר נפטר. ההישג במשפט היה כל כך משמעותי עד שאפילו נכתבה על כך כתבה גדולה באחד העיתונים, ושמו התנוסס בה. הוא לא חדל להתפאר באותה כתבה שציינה את המהלך המשפטי בשם:           "כוונת הנפטר".

בהזדמנות הראשונה בה הוא פגש את תקווה הוא העלה את מנהגו להשפיל אותה לשיאים חדשים. "אפילו תודה לא מהכבוד שלך להגיד לי, על מה שעשיתי בשביל חברתך," הוא ירד עליה. ותקווה שעוד הייתה נתונה בתסבוכות שלה איתו, הבלבול שלה רק גבר, היא ממש לא הבינה על מה היא צריכה להודות לו. רק כשנפנף בעיתון מול פניה נודע לה לראשונה על אותה כתבה ססגונית.

ובצד של רווית, אותו הישג משפטי גרם לשני דברים עיקריים. ראשית, עו"ד אורי דניאל מינה את עצמו כאפוטרופוס על הכספים של בנה. בדרך כלל ממנים אפוטרופוס כדי שישמור על הכסף שלא ייגמר בבת אחת, ויהיה אחראי להקצות ממנו בצורה שקולה ומדודה לכל צרכיו של הילד במשך השנים.

והדבר השני שקרה, נישא על גלי ההצלחה שסימאו את עיניה של הלקוחה שלו, שכנע אורי דניאל את רווית לצאת לעוד מערכות משפטיות. אנוסה בתוך מהלכים שהיו גדולים עליה תבעה רווית באמצעות עורך דינה הכריזמטי כל מיני גורמים, בנקים ואנשים, שעד אתמול אפילו לא ידעה שיש לה איזה עניין נגדם.

חלפו כמה שנים, הילד הגיע לכיתה ז', ורווית התקשרה לאפוטרופוס ואמרה לו שצריך לעשות לבנה פלטה בשיניים וזה צריך לעלות סכום מסוים. אורי דניאל אמר, "אין בעיה, יש כסף." רווית עשתה לבנה פלטה והתקשרה בשנית לאפוטרופוס וביקשה את הכסף. ואז אורי דניאל אמר לה שאין כלום, נגמר כל הכסף. ולתיבול דבריו גם הוסיף כל מיני מושגים על מצב השוק והבורסה, ובכלל שאין לה שום מושג כמה הוצאות היו במהלך השנים.

רווית הייתה בהלם. למיטב ידיעתה היו עוד כמה עשרות אלפים בחשבון. אז היא עשתה את הדבר שנראה לך הכי פשוט וביקשה מאורי דניאל לראות את הניירת. היא אפילו פנתה לרואה חשבון שיעזור לה להבין להיכן נעלם הכסף. אך רואה חשבון לא יכול לעבוד בלי ניירות, ואלה בוששו להגיע. עו"ד אורי דניאל החל את אחד השלבים החביבים עליו במשחק, והוא נקרא שלב ההתשה. אם הקורבן עד עתה לא הבין שהוא רומה והובס ועדיף לו לשכוח הכול ולהתחפר בשקט בתוך חייו הקטנים, אז שלב ההתשה כבר יוציא לו את כל הרוח מהמפרשים. אין, כמה שלא תשלח פניות, מכתבים, בקשות וצווים, מי שמקודם היה מגנך הגדול ואיש סודך, טרק בין לילה את שערי הברזל והשאיר אותך עזוב נטוש וחסר כל מחוץ למשרדו המפואר.

ורווית, כמו רבים אחרים לפניה ואחריה, היא הרימה ידיים. לרגע חולף היא השתעשעה במחשבה לתבוע את אורי דניאל האפוטרופוס של בנה, אך כבר לא נשאר לה שום כסף אותו תוכל לשלם לעורך דין אחר.