שישי בצהריים, הוא לקח אותי אל בית הוריו, לאכול את הקובה האדומה שמכינה אימו. שכונה בפרברים, הבתים הישנים עוד נושאים את עברם על גבי טיח סדוק ומתקלף, במעין התרסה אילמת כלפי הווילות שצצות בקצה הרחוב באדישות מנקרת עיניים. נכנסנו אל הבניין המשותף, מטביעים את סוליותינו בשקעים שנוצרו במרכזן של המדרגות הישנות.
אמו טרחה על הסירים, אישה כבדת גוף, שיערה הכסוף אסוף ברישול, ומסילות חייה חרוצות בעורה. היא ברכה אותנו לשלום, ואנו התיישבנו ליד השולחן הקטן, המכוסה בשעוונית דהויה. הוא עזר לה להגיש את המאכלים אל השולחן, פיתות, מטבוחה וחומוס, עלי רשאד מתובלים בחריפות, בקבוק קוקה קולה, וגולת הכותרת – כדורים גדולים של קובה אדומה שהונחו בצלחות לצד אורז לבן.
אכלנו בתאבון, ותוך כדי גמעתי לתוך עיניי את פנים הבית המרוהט בפשטות. מעל הספה תפסה את מבטי תמונת "הילד הבוכה" שהייתה נפוצה באותם ימים, חלק מנוף ילדות. אחותו נכנסה לבית, מהדורה צעירה של האם, וזרקה את עצמה בלאות על הכורסא, מניחה רגל על המשענת. הם החליפו ביניהם מבט קצר, האח והאחות, מבט קשה, ותו לא. בלט בהיעדרו האב. הוא הסביר לי שאביו עושה את המסלול היומי, לקראת כניסת השבת, אל חנות הפיצוחים האלמותית שגילה כגיל השכונה.
אביו נהג להכות אותו ללא רחם, כך סיפר. היה קורא לו אל החדר, במין טכס אינטימי שהיה שייך רק לשניהם, וחובט בו בחוזקה עם מחבט השטיחים. כך עברו עליו שנות ילדותו, עד שיום אחד כשהיה כבר נער הוא תפס את ידו של האב, "שהיה צפלון", בעת שזו הורמה לסטירה, ואמר לו "לא עוד." אולי אז עבר השרביט מהאב אל הבן, כמו "אתה תמשיך את דרכי."
אז גם התפתח אצלו התחביב של איסוף שרצים למיניהם. נהג לצאת לבדו, או עם חברים, אל שטחי הבור שהקיפו את העיר שעוד הייתה בחיתוליה, להפוך אבנים, וללכוד נחשים ועקרבים. את היצורים האומללים היה מביא אל הבית, אל בתי הכלא שקירותיהם זכוכית. אימו, כמו כל אם טובה, נחרדה מהעיסוק המסוכן ומכניסת הנחשים הלא קרואים אל ביתה השליו. אביו הגיב בדרכו הוא, ופוצץ את הבן במכות, וכשכבר לא יכול היה להרביץ יותר, הסתגר בתוך אדישות למתרחש. חוץ מהפעמים שהאבא פתח איזו מגירה ובמקום זוג גרביים חיכה לו שם פתן או צפעון, מתנת נקמה מבנו רווי הכעסים.
שנים אחר כך עוד התחבטתי בתעלומה אם זרעי הרוע נטמנו בגופו על ידי מחבט השטיחים, או שדווקא האב היה הראשון לזהות אינטואיטיבית את המפלצת שצמחה בביתו. בכל מקרה, האם מעולם לא נטשה את משמרתה על הסירים, שוקדת על הקובה האדומה, אוטמת את כל חושיה לזעקות של בנה בחדר הסמוך, שישבנו נהיה אדום כמו הסלק שמתבשל על אש קטנה.
erez kiplin 