נורא שמחתי באותו ערב, כשהלכתי לבקר את חברי הטוב, במשרד עורכי הדין שפתח בשדרה. יצא לי לראות הרבה משרדים בעיר ובסביבותיה, אך אף אחד מהם לא היה כל כך יפה ומשרה אווירה נעימה כמו שהיה לו. גם מה העניין, חברתו הייתה נעימה לי. מאוד אפילו. הוא היה מצחיק, ולבבי, ובסך הכול טיפוס די מעניין. כוחו הגדול היה טמון בפיו, שבשילוב עם מחשבה זריזה ויכולת פנומנאלית ללהטט בפרטים הוא כבש בדיבורו אנשים רבים, גם כיום.
את המפלצת זיהיתי בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר. ועוד איזו מפלצת. אתם לא מדמיינים. לא נתקלתם בדמות כזאת. לא במציאות, לא בשיעורי ההיסטוריה, לא בקולנוע, לא בספרות. המדריך הקטן לזיהוי פסיכופתים שצירפתי כאן, "השטן בעיר הלבנה", ספר שמאוד מומלץ לקרוא, זה בקושי האפריטיף כדי להתחיל לנסות בכלל להבין מי זה באמת.
עכשיו אני מנסה לתפוש את הדמות הזאת, ללמוד לראות אותה. ודרכה גם ללמוד על עצמי. כי חיי הצטלבו בחייו ברמות של אינטימיות שספק אם תמצאו בין בני זוג, או קרובי משפחה.
ולאט לאט יתווספו גם עוד דמויות, שונות ומשונות, להפלגה הזאת שאני יוצא אליה.
מכל שכיות החמדה במשרדו, ללא ספק נקודת המגנט, מבחינתי, הייתה ארונית מעץ דובדבן, שניצבה לצד השולחן שלו. היו לה דלתות מזכוכית, עם שני אצטרובלים סקוטיים, מוטבעים בטכניקה של התזת חול. על המדפים מאחורי הזכוכית היו כל מיני דברים חמודים שתופסים את העין, כמו אבני לאפיז כחולות ופסלוני אבירים קטנים. ובעיקר ניצבה שם סוללה של בקבוקי וויסקי שחבל לכם על הזמן. ולפני הבקבוקים היו כוסות מקריסטל.
הוא התיישב מול המחשב, ואני ניגשתי לשבת לצידו, על כיסא שנראה קטן ונמוך בצילה של כורסת המנהלים הענקית. בדרכי לשם העברתי את ידי על חזית הארונית, חש בכף ידי את מגעם המחוספס של העיטורים שמוטבעים בזכוכית.
הגוון האדום עמוק של עץ הדובדבן השתקף באצטרובל הסקוטי, כמו מריחות של דם.
לא, לא שתיתי באותו ערב, כי אף פעם לא שתינו יחדיו. הוא מעולם לא הציע לי משקה. סתם, חיפשתי איזושהי נקודת אחיזה ונזכרתי בארונית ההיא עם הוויסקי.
הוא למד פעם טאי-צ'י אצל "המאסטר הכי רציני בארץ", ואהב לתרגל את התנועות על אחרים. היה תופש אנשים במפתיע ומעקם אותם. בעיקר נשים. כל החברות שלו יצאו חבולות בשלב זה או אחר. לכן גם לא עשיתי עניין מיוחד כשהציע להתאמן קצת עליי, אחרי הסיגריה במרפסת ולפני השוטטות המשותפת באינטרנט. היו לו תנועות "נשיות", יותר ליטופים ממכות. והוא נע קדימה ואחורה כמו נחש שמכיש שוב ושוב. בשלב מסוים הוא התחיל באמת להכאיב, אז החלטתי שזה הספיק לי. הוא עצר והביט בי בסיפוק. אפילו זרק לי איזו מחמאה, שאני זז נהדר וכאלה.
הוא התיישב מול המחשב, ואני ניגשתי לשבת לצידו, על כיסא שנראה קטן ונמוך בצילה של כורסת המנהלים הענקית. בדרכי לשם העברתי את ידי על חזית הארונית, חש בכף ידי את מגעם המחוספס של העיטורים שמוטבעים בזכוכית.
הגוון האדום עמוק של עץ הדובדבן השתקף באצטרובל הסקוטי, כמו מריחות של דם.
erez kiplin 